Feeds:
רשומות
תגובות

זכרונות מקושקשים

מעבר לתחושה המופלאה של להיות בקרבת אנשים מוכשרים ולבלוע ידע וטכניקות בשקיקה, הדבר שהכי חסר לי בלימודים הוא הזמן בשיעורים, שאותו הקדשתי לקישוט המחברת שלי.

שילוב של טקסט ועיטורים, דמויות בקווי פיילוט. הזמן היה אז אין סופי והראש היה בחלקו בפרוייקטים הבאים וברובו באהבה שהייתה אז טרייה ומרגשת יותר מכול מה שידעתי לפניה.

ומכול דף עולים הדי זכרונות, של אותם ימים, שהיו לי קשים ומעייפים אך התחושה, היא של הגשמה עצמית. כנראה שהמרחק באמת עושה את שלו.

שיהיה שבוע מקסים ומלא בזכרונות חדשים. ♥

מודעות פרסומת

שאיפות

שבילי החריצים בידיי מתמלאים בצבע, מתקשים ומתקלפים, אני משילה את ציפוי האקריליק כנשל נחש, מתחדשת, מתנקה, מפנה מקום לצבעים חדשים, אולי בהירים, עליזים יותר.

מצמידה את המכחול בחוזקה לברז, מתנגדת לזרם. שאריות הצבע בוקעות ממנו, גולשות במורד ידי בנחלים דקיקים, כאילו היו קווים שנשארו מאחור.

כול שיצרתי עד כה לא נחשב, בהשוואה למה שהייתי רוצה ליצור. נכשלתי בדרכי, כול שהתחלתי נשמט מבין אצבעותי, לכן יש בי את הרצון ליצור.

אני מביטה בקיר עמוס הציורים שלי, וחזרה מביטות אליי סקיצות, לא גמורות.

אבל בכול אחד ואחד מהם יש משהו מתוך מה שאני חותרת אליו, פרט מסויים באחד ופרט אחר בשני ובשלישי משהו שחסר בשניהם. אבל הציור שחי בתוכי מכיל הכול. והמחשבה עליו מגמדת את כול היופי שמצוי בציורים האחרים.

וזה, הדבר שמאיץ בי את הרצון החזק להמשיך וליצור. ויום אחד, אולי אשיג את המטרה.

פוסט ראשון, ובו על אהבה.

אני אוהבת. עד כלות, עד מחנק בגרון ועיניים שורפות מדמעות, אני אוהבת בכול איבר ובכול נשימה, מהשורש, עד הקצוות.

לפעמים, אפילו יותר מידי.

אני אוהבת את אמא, ואת אבא, את אחי, את בן זוגי ואת החברות הכי טובות שלי, אני אוהבת את כולם כי הם חלק ממני. פיסה מנשמתי.

והנשמה שלי, המהות שלי, היא ציור.

זכרונות הילדות שלי מוצפיי צבע, בריחה מהקווים והתחבאות מתחת לשולחנות בית הספר, עם דף ועפרון.

התחושה, הייתה שם תמיד, שזו, המהות הקיומית שלי.

אני אוהבת לצייר, לא בגלל שהחלטתי לאהוב, לא בגלל שקסם לי ללמוד, בגלל שזו מי שאני.

שמלת השבת של חנהל'ה - צבעי מים על דף.

ובכול צעד, בכול נשימה, בכול צעקה, בכול חיוך ובכול דמעה שלי, כתמי צבע.